"אין לנו ילדים לסבבים נוספים."
איריס יודעת מהו שכול. גם אני יודע.
וכשאתה מכיר את המחיר הזה מקרוב, המילים ״עוד סבב״ כבר לא נשמעות כמו מושג ביטחוני.
עוד סבב הוא עוד אמא שלא תישן בלילה.
עוד אבא שמקבל צו 8.
עוד ילדים שמחכים שאבא יחזור.
עוד חיילים שנכנסים שוב לאותן סמטאות, לאותם בתים, לאותן מנהרות - ומוסרים את נפשם.
נכנסים. נלחמים. יוצאים.
ואחרי כל הגבורה והדם - חוזרים לחיות מאחורי אותה גדר.
רק גבוהה יותר. חזקה יותר. חדשה ומבריקה יותר.
איריס שחיה שם בעוטף, שואלת את השאלה שאסור לנו להפסיק לשאול:
על מה שילמנו את כל המחיר הנורא הזה, אם בסופו של דבר אנחנו מכינים את ילדינו לסבב הבא?
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, זו כבר לא שאלה תיאורטית עבור משפחות שחוו אובדן, עבור אנשי המילואים שנקראו שוב ושוב, ועבור הילדים שחיים לצד הגבול.
מאחורי המילים הגדולות על ״ביטחון״ יש בני אדם. יש משפחות. יש חיים שאין להם תחליף.
ואין לנו ילדים לסבבים נוספים.